ברור לנו שאם ננגן את מה שכולם מנגנים, הארוע יהיה כמו של כולם. אנו נהנים לשחק טנגו עם המיינסטרים (מה שנחשב למקובל על הרוב). ללכת למיינסטרים כשצריך, ולברוח ממנו בזמן הנכון. וזה הכיף – לדעת שבמסגרת המגבלות, הצלחנו לצאת מהן.

 

למשל, מי אמר שהתקליטן תמיד צריך להתחיל בשירים איטיים ואז להגביר את הקצב?

ומי אמר שחתונה למשל צריכה להסתיים תמיד בטראנס ושאי אפשר לחזור אחרי שעלינו גבוה?

איפה כתוב שבחתונה, אתה חייב לשים רצף של שירים נדושים כגון:

Raining Men,YMCA ו"באה מאהבה" ?

אין כאן נסיון חס וחלילה להעביר סדנת חינוך לקהל או להיות מתוחכמים, אלא רק להדגיש את הנקודה שאי אפשר לעשות ארוע מיוחד ושמח אם הכול מאוד בנאלי.

בעינינו, האתגר של הדי ג'יי הוא לא להרקיד את האנשים. האורחים שלכם באים לשמוח ולכן אין מה לדאוג, הם ירקדו (למרות הסיוטים של כמה כלות).

אפילו אם תיקחו די ג'יי בינוני אשר פשוט ישמיע כמה שירים קצביים – האורחים ירקדו.

האתגר הוא אחר: כדי ג'ייז, התפקיד שלנו הוא להגניב את האנשים. זה יותר מלרקוד. זה להנות, להשתחרר, ולחוות את הרגע במלואו. זה להיות Free.